במאמר על תרבות הספורט בישראל שהופיע השבוע נכתב כי :
- מחצית מהישראלים סובלים מעודף משקל!!
- 50% עוסקים בפעילות גופנית , כשרק 1 מתוך 4 מתאמן בפעילות מאומצת.
- 36% עוסקים בפעילות כ- 3 פעמים בשבוע , יותר גברים מנשים ב 30%
- 30% עוסקים בפעילות מתונה (הליכה, רכיבה ושחיה קלה)
- 10.5% בפעילות כיוגה ופילאטיס , נשים פי 3 יותר מגברים.
- בעלי הכנסה גבוהה עוסקים כפול 2 מבעלי הכנסה נמוכה
- פער עצום בין יהודים חילוניים/דתיים לחרדים ולאומים אחרים.
אלה הנתונים היבשים, מספרים.
השאלה המרכזית היא כמה אפקט יש לאימונים שאין בהם מתודה ותוכנית סדורה?!
האם מתאמניי הגיל השני והשלישי בישראל פועלים על פי תכנית מסוימת או ״יוצאים לרוץ ועושים חד״כ״?
ברור לנו שהרוב מושפעים ממה שספגו בבתי הספר, בחוגים בצבא וברחוב, הרגלים שטיפחנו שלא בהכרח היו נכונים אז ולבטח לא מתאימים לדרך החיים של היום.
מהפיכת הספורט האמיתית בעולם היא לא בספורט התחרותי , היא באורח החיים הבריא אך גם באורח חיים נכון.
ידוע לנו שהמעבר מהגיל הראשון לגיל השני והשלישי, דורש מאיתנו גם לעבור למתודה שונה.
- אנשי מקצוע נדרשים ללמוד ולהתמחות בתחום
- המתאמנים נדרשים להתמקד במרכיבים האירובים ובכוח ולעבוד על פי עקרונות אימון
- מומלץ לפנות לאנשי מקצוע בעלי ניסיון וידע.
- ״פסיכולגית הספורט״ למצוא את התחום/ענף שגורם לנו בסוף האימון לסיפוק, לשימור ולשיפור ומעל לכל לחשוב, להתכונן ולהערך לאימון הבא.
- המטרה היא לא לשבור שיאים, את זה עשינו או שלא בתיכון, המטרה לעבוד נכון בהתאם ליתרונות ולמגבלות שלנו, בהתאם לבדיקות הרפואיות (הכרחי) , כשהמטרה המרכזית ליצור איכות חיים , לדאוג לבריאות ומעל לכל ״לפנסיה בריאותית״ בגיל השלישי.
נכתב במקור בקהילת ״מתאוריה לפרקטיקה״, קבוצה מקצועית של מאמנים ומורים לחינוך גופני שיורם מנחם הקים ומוביל.